לאחר תקופה ארוכה של חוסר מגע, לבני הדודים ישדוד () ובנג'י (קירן קולקין) החליטה, בדחיפותה שלה, לבקר בבית שבו גדלה סבתם היהודייה בתקופת פולין הכבושה על ידי הנאצים. בני הדודים, שאנו למדים שהיו מאוד צמודים בילדותם, הם במובנים רבים הניגודים הקוטביים זה של זה. דיוויד הוא איש משפחה מאורגן, פרגמטי ומסוגר משהו, בעוד שבנג'י הבלתי צפוי והמקסים, שנראה שעברה תקופה קשה מאחוריו, לוקח כל יום ומצב כפי שהוא.
מהר מאוד מתברר שהשנים שחולפות הגדילו את המרחק ביניהם כשאנחנו, מאוד דרך עיניו של דוד, רואים את מערכת היחסים שלהם נבנית מחדש ומחוברת יחד בחדרי מלון פולניים, מסעדות צהריים ונסיעות ארוכות ברכבת.
עם זאת, הם לא לבד במסע שלהם.בפולין הם מצטרפים לקבוצת תיירים שלכולם, בדרך זו או אחרת, יש קשר יהודי ורוצים ללמוד יותר על דתם ועל מורשתה ההיסטורית האכזרית לרוב. בקהילה של הקבוצה הזו, שנינו זוכים לחלוק את ההיסטוריה היהודית שהסרט מתיישר איתה, ובמקביל גם נותן לנו דרך למי הן הדמויות הראשיות שלנו.
בנג'י, שבזכות המגנטיות האישית שלו יכול ליצור צחוק וחברות יש מאין. דיוויד, שמרגיש לעתים קרובות כל כך צורך לתרץ את הבוטות של בן דודו וחוסר המוסכמה החברתית בפני התיירים האחרים. סצינות כאלה אולי נראות קטנות וחסרות טעם בהתחלה, אבל הן במידה רבה מה שהופכים את הסרט למה שהוא, והכל מועבר בתחושת קצה אצבע מרשימה על ידי אייזנברג בתפקידו כבמאי.
"צחוק ועצב חופפים"
אייזנברג וקולקין משתלבים בצורה חלקהלתפקידיהם של "איש סטרייט" זוויתי וכוף בלתי צפוי, בעוד הדמויות שלהם מתפתחות ומעמיקות מעבר לכינויים הללו ככל שהסרט מתקדם. דיוויד ובנג'י אולי "רק" בני דודים, אבל מערכת היחסים שלהם מרגישה אחווה עד היסוד.
הסרט מתאר את תמצית אהבת האחים בצורתה הטהורה ביותר. סצנות של מרדנות ומשחקיות ילדותית מתערבבות עם חשיפת רגשות קבורים של קנאה ויריבות שמלוות אותו לעתים קרובות כל כך, מה שמעניק לסרט מנה גבוהה של אותנטיות.
צחוק ועצב חופפיםבסרט הזה - וזה נאמר במונחים החיוביים ביותר - על משפחה ועל הצער הקטנים והבלתי נמנעים של החיים, הכל בליווישופיניםלולאות פסנתר מרגיעות.
ל"כאב אמיתי" יש שוודית24 בינואר.
